מלאכות

 

חשיבות המלאכות על-פי משנתו של שטיינר

"הילד משחק – משחקו בוקע מתוכו בדרך הטבע. המבוגר חייב לעבוד – הוא נדרש לעבודה מתוך כורח".[1]

במקרים רבים, עבודת המבוגר ההכרחית, הופכת למעמסה מכבידה של החיים. המשחק לעומתו, הינו פעילות משמחת, מעשירה ואף תרפויטית, אם כי עבור הילד מהווה המשחק גם תוכן רציני של החיים, דרכו הוא לומד עליהם. המעבר או הניגוד בין המשחק המעשיר לבין העבודה המכבידה הינו תהליך שיש לגשר עליו וכאן תפקידו החשוב של החינוך.

שטיינר מאמין שלאומנות ולמלאכות יש את היכולת לגשר על הפער בין ההנאה מהמשחק לבין הכורח שבעבודה. פעילויות אלה, משמרות חירות פנימית וחדוות עשייה, תוך כדי התמודדות עם חומר חיצוני, כלומר פעילות מעשית.

שטיינר מאמין שכל ילד – ללא התחשבות ברמת הכישרון שלו – צריך להשתתף בעיסוק האומנותי/יצירתי, כי עצם העיסוק חשוב, לא ההישג.

 

העיסוק במלאכות אינו רק טכני. במלאכות, כמו גם באומנות, קיים יסוד אסתטי אינהרנטי, וחיים בתוכו בשיחה מתמשכת מושגים כמו הרמוניה, יופי, איזון, צבע ועוד. החוויה האסתטית פונה לרוחו ולנפשו של העוסק במלאכה, בנוסף לפעילות הפיזית.

עבודה זו, שפונה לכל הרבדים של הילד – הנפשי, הרוחי והפיזי – תורמת לבריאותו לאורך כל ימי חייו כ"אדם מתהווה". השאיפה להרמוניה ולאיזון בחומר מחלחלת לפנימיותו של הילד ותורמת גם לגיבוש רגש המוסר מתוך הערכה לדבר שנמצא מחוצה לו ושיש לשאוף אליו. מתוך השאיפה לטוב וליפה, לומד הילד לעשות הבחנה בין תכונות אלו לבין ניגודן.

"העיסוק באומנות בבית הספר ייעשה כך, שבילד תתעורר, מתוך עיסוקו האומנותי, המשאלה, לתפוס גם בשכלו, לחבוק גם בחוש המוסר שלו, את אשר למד להכיר מוחשית באומנות כ-יפה, כ-אנושי טהור ובן-חורין".[2]

 

העמל שנלווה לעבודת המלאכה שונה מכל עבודה לימודית אחרת בבית הספר, כגון פתירת תרגילי חשבון או מענה על שאלות. פעילות שיש בסופה מוצר בעל שימוש ממשי בעולם – ממש כפי שמצוי ב"עולם המבוגרים" – מפתחת גם את כוחות הרצון של הילדים, את היכולת לדחוף קדימה ולהוציא דבר מהמחשבה אל הפועל.

לכל מלאכה נלוות מיומנות אותה יש לרכוש. מיומנות זו מושגת מתוך אימון וחזרה מתמדת על דבר – מה שהופך לפעילות ריתמית – "פעילות החוזרת על עצמה, פועלת בחוזקה על הרצון".[3] שטיינר מייחס לגפיים את הביטוי הפיזי לכוחות הרצון. ככל שילד יפעיל את הגפיים בגילאים הנמוכים ולאורך כל שנות בית הספר, כך יהפוך למבוגר שמסוגל להניע את עצמו ולהגשים את ייעודו.

 

קוריקולום המלאכות בחינוך ולדורף, בבית הספר היסודי

קוריקולום המלאכות של חינוך ולדורף לא נקבע כמשנה סדורה בפי שטיינר, אלא כהמלצה והכוונה עם מספר דוגמאות, ביחס לחומרים, למיומנויות, לרמת הקושי ולכלי העבודה, שיש להפגיש עם הילדים.

עם השנים, המלאכות הוסדרו והתקבעו כקוריקולום מסורתי בבתי ספר אנתרופוסופיים בכל רחבי העולם, עם שינויים מינוריים ביניהם, בהתאם למקום גיאוגרפי, חומרים, תרבות ודת ספציפיים.

 

עם כניסת הילדים לבית ספר יסודי, האופן בו מתבצעת הלמידה, משתנה. זה כבר איננו חיקוי, כפי שתיארתי בשביעון הראשון, כי אם למידה מסודרת בזמנים קבועים, ללא בחירה של הילד וכקבוצה אחת.

המלאכות שנלמדות בשנים הראשונות של בית הספר הן מלאכות רכות, ללא כלי עבודה, או עם כלים פשוטים וקטנים: סריגה בשתי מסרגות, תפירה עם מחט, רקמה, אריגה, סריגה במסרגה אחת (קרושה); החומר העיקרי הינו צמר, מעולם החי וכן חוטים ובדים, מעולם הצומח (כותנה, פשתן).

הילדים שמגיעים לכיתה א' נמצאים במעבר מעולם החלום, אל ה"נחיתה" על הקרקע (גירוש מגן עדן, בפרפראזה אחרת). הם זקוקים עדיין לשימוש בדימויים תמונתיים, לדיקלומים ולשירים, על מנת לרכוש ידע. רכישת המיומנות הופכת עבורם לפעולה נעימה ומרגיעה שיש בה ריתמוס קבוע. כל זה תורם באופן משמעותי לרכישת הרגלים הנחוצים בבית-ספר, לחיזוק כוחות הרצון ולחידוד הריכוז.

 

המלאכות שנעשות בבית ספר יסודי בוולדורף:

כיתה א' – סריגת תיק לחלילית ועבודות תפירה קלות.

כיתה ב' – סריגת חיות מתוך גזרות מורכבות יותר וסריגה מפותחת יותר, ועבודת מחט מורכבת יותר.

כיתה ג' – סריגת כובע במסרגה אחת (קרושה), אריגה וליבוד רטוב.[4]

כיתה ד' – רקמת X בסימטריה ריבועית,  ליצירת כרית דקורטיבית.

 

החל מכיתה ה', הילדים פוגשים חומרים קשים יותר ולומדים מלאכות מורכבות יותר, כגון עבודה בעץ עם כלים כבדים ועבודה בממדים גדולים. הילדים נדרשים לכוחות רצון חזקים יותר: לחומרים יש התנגדות רבה יותר והם מפעילים את כל הגוף ולא רק את הידיים כבשנים הראשונות. עיצוב המוצר שאותו הם מכינים כרוך בהפעלת כוח חיצוני על החומר, כפי שכוחות הטבע פועלים על האדמה והאבנים למשל, לעומת החומרים הרכים שמתעצבים מתוך המילוי שלהם מבפנים. בגיל זה, שבו מתחילה להתפתח היכולת השיפוטית, תורם העיסוק במלאכות לעיצוב יכולת זו.

 

כיתה ה' – תפירה של חיות מבד, מתוך גזרות שהילדים יוצרים בעצמם ועבודה בעץ.

כיתה ו' – סריגת גרביים בחמש מסרגות ועבודה בעץ.

כיתה ז' – תפירת בובות בדמות אדם עם בגדים וזהות שהילדים יוצרים עבורה ועבודה בעץ.

כיתה ח' – תפירה במכונות תפירה חשמליות ועבודה בעץ.

 

בגיל ההתבגרות, המלאכות הופכות למקצועיות יותר, ובהתאם, דמות המורה נדרשת לרמת מיומנות וידע גבוהים יותר, כמוזכר בשביעיון זה. הילדים בשלב זה, כבר מגלים עניין במלאכה כביטוי לפעילות ולנחיצות של הדבר בעולם שבחוץ. השימוש במכונות ובמכשירים חשמליים גובר וכך גם העניין באופן הפעולה שלהם. הילדים הולכים ומתעצבים כאינדווידואלים והמלאכות תופסות מקום חשוב באופן שהן מאפשרות ביטוי אישי יותר ליצירתיות שלהם. הן מצליחות להביא למימוש את היצירתיות האישית בשילוב עם חשיבותו ועם ייעודו של המוצר עבורם, כמו גם בעולם "האמיתי" שבחוץ.

 

כיתה ט' – קליעת סלים בנצרים ופרויקטים עצמאיים משתנים ועבודה בעץ.

עִם הַלֵּב לֶאֱהֹב,

עִם הָרֹאשׁ לַחֲשֹׁב,

עִם הַיָּדַיִם לַעֲמֹל.

אִם נַשְׂכִּיל לְשַׁלֵּב לֵב-רֹאשׁ-יָדַיִם,

נוּכַל לַהֲפֹךְ אֲדָמָה לְשָׁמַיִם.

 

(ברכה בשיעור מלאכה, כיתה ג')

[1] חינוך הילד לאור מדע הרוח, עמ' 56

[2] חינוך הילד לאור מדע הרוח, עמ' 58

[3] ידע האדם כבסיס לתורת החינוך, עמ' 57

[4] ליבוד רטוב הינו תהליך של הפיכת צמר גולמי ליריעת בד (לֶבֶד) באמצעות מים, סבון ועיסוי ממושך

© 2014 by Urim