שלושת תחומי הלימוד העיקריים בכיתה ב' הם רישום צורות, כתיבה וקריאה, וחשבון. הם נלמדים כשלוש תקופות עוקבות החוזרות שלוש פעמים במהלך השנה. במסגרת רישום צורות עוסקים בסימטריה, אשר הולכת ומתפתחת במהלך השנה: בתקופה הראשונה רושמים צורות בסימטריית מראה (ימין - שמאל), ניסיון המסייע לילדים להתחיל ולפתח מודעות אל האחר; לחוש אותו נע במקביל אליהם. בתקופה השנייה מתנסים הילדים בסימטריה האופקית (מעלה - מטה) כתמונה לעולם המציאות ולהשתקפותו. בתקופה השלישית עוסקים בסימטריה מרובעת ומשולשת לקראת מציאת מרכז אישי וכיתתי.

 

לאחר שבכיתה א' למדנו את האותיות ואת התנועות, הדגש בשנה זו הוא על הכתיבה.  בתקופה הראשונה מלווים אותנו הצרצר והנמלה לצד משלים אחרים. בתקופת הכתיבה השנייה, סערת גשמים מורידה את האותיות מן השמיים אל האדמה, אלא שבדרך, המים הרבים מעגלים את האותיות, הופכים אותן לאותיות הכתב ואת מלאכת הכתיבה לזורמת ונעימה יותר. בתקופה זו מסופרים סיפורי הצדיקים ובמחברת נכתבים סיפורי צדיקים, אשר הופכים לדמויות אהובות בכיתה. בתקופה השלישית ממשיכים לתרגל כתיבה וקריאה תוך מתן כלים לכתיבה עצמאית ולשיפור הקריאה.            

בתקופות החשבון ממשיכים בדרך עם ארבעת גמדי החשבון (חיבור, חיסור, כפל וחילוק); מבססים את משפחות המספרים (טורי הכפל); ובעיקר, לומדים להכיר עוד ועוד אסטרטגיות חשבוניות אשר מטרתן לייעל ולהקל על מלאכת החשבון.

 

הורים מספרים

 

"זה היה הסיפור הראשון.

אמרו לנו שזה יקרה ברגע אחד. שאם נמתין בסבלנות ונחכה, זה יֵצא החוצה, ממש כמו צמח שגדל בתוך האדמה ויום אחד הוא מוציא את ראשו ונובט. אז אמרו... זה לא שהאמנו לזה באמת, כי אנחנו הרי איננו אנתרופוסופים כאלה שזרקו את הטלוויזיה ושמו במקומה כפיסי עץ. אנחנו אנשים רגילים שאינם סורגים דבר אם לא מכריחים אותם. אנשים שאינם מזמזמים שירי עם נורבגיים עתיקים.

אבל דווקא אז זה קרה.

זה קרה מתישהו בתחילת כיתה ב', לאחר שהוא כבר שִרבט מילה פה ומילה שם, ואנחנו כבר אמרנו לעצמנו, 'נו, לא נורא, אז הוא לא יקרא, העיקר שיהיה בן אדם טוב וידע לנגן בחלילית.' יום אחד, הוא נכנס לחדר, לקח את העיפרון, ולא הוריד אותו מהיד. אחרי שלושים דקות של התבודדות, הוא יצא החוצה, עם ערמה של ארבעה דפים בידו. "קחו," הוא אמר, "זה הסיפור הראשון שלי."

ואנחנו החזקנו את הדפים בידיים נרגשות. סיפור שלם. לא מילה, לא משפט. סיפור. סיפור בן שלושה פרקים, עם גיבור שהוא ילד.

התחלנו לקרוא. הסיפור היה מקסים. בהתחלה צחקנו, אחר כך התרגשנו. כשהגענו לשורה "ואז השתררה חשֵכה", אצלנו השתררה שתיקה. 'אז מה?..' אמרנו והבטנו זה בעיני זו, 'זה באמת נובט, אה? זה באמת קורה, כל התהליך האנתרופוסופי הזה...'

מאז כבר עברו כמה חודשים, וכמה סיפורים נוספים כבר מילאו דפים על גבי דפים. לפני שבוע, כשהתכוננו לקרוא ספר חדש באוזניו, הוא חזר אחרי חמש דקות ואמר שהוא כבר קרא לבדו את הדף הראשון ושזה באמת נראה לו ספר מעניין.

אז לכל מי שלא מאמין, למי שכבר אין לו סבלנות לחכות שהתהליך הזה של רודולף שטיינר יואיל בטובו לנבוט, לנו יש רק שתי מילים לומר: 'השתררה חשכה'."